<h1>ספר התרומות שער י' חלק א' וב'</h1>
<h2>דף קו.</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא. גמרא, אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע, ואחר כך באו עדים פטור. פירוש, פטור מלשלם ממון, שקנאו בשבועתו, דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שלקחו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, לית הלכתא כותיה, דהא אמרינן בגמרא אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך אדרב למה לך. פירוש, הלא אין סברתך כסברתו, למה אתה מטריח עצמך לתרץ דבריו. ומהדר רב נחמן לפרושי לדרב הוא דאתא וליה לא סבירא ליה. ומקשינן והא רב קרא קאמר, הלכך איהו דלא סבירא ליה כותיה במאי מוקי ליה. לכל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין הוא דאתא, והכי קאמר קרא, מי שעליו לשלם הוא נשבע. והלכתא כרב נחמן, הלכך מי שנשבע הסת או של תורה והעידו עליו עדים שלשקר הוא נשבע משלם הממון והוחזק חשוד על השבועה. וכתב ה"ר משה ז"ל [טוען ספ"ב] טענו שיש לו חוב אצלו חוב בעדים וקנין או בשטר ואבד, והוא השיב כן הוא ופרעתיך, או שאמר איני חייב לך ונשבע ואחר כך באו עדי קנין או הוציא שטר ונתקיים, הרי זה משלם אחרי שישבע מלוה. ואינו חשוד, שהרי לא העידו שלא פרעו ולא טען הנתבע לא היו דברים מעולם, ע"כ. ומסתברא דהאי דכתב דמשתבע מלוה, משום דלא הוי קנין בנאמנות או שטר בנאמנות, הא איתיה בנאמנות, שקיל בלא שבועה. וכתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, נשבע היסת ואחר כך בא עד אחד, הרי זה נשבע שבועת התורה, לפי שהוא כמי שנתחייב שבועת התורה ולא תפס חפץ שחוזרין ומשביעין אותו בה. ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו במקצת, הוה ליה חשוד ופרע מאי דאודי, ושכנגדו נשבע על השאר ונוטל, ע"כ. ויש לעיין למה קראו הרב חשוד, דהא ליכא עדים כנגדו שיכחישוהו, דאי משום חד סהדא, בחד סהדא לא הוי חשוד. וכתב רבינו שרירא ז"ל אי אודי מדעתיה על דרך תשובה דעבד, בשבועה ראשונה נפטר, ושלא על דרך תשובה, נשבע על השאר. ויש לברר נתבע שנשבע בבית דין על טענת התובעו ולא באו עדים להכחישו, אך אחר זמן תפס התובע ממון משל נתבע וליכא עדים וראה, וכשתבעו בתפיסתו השיבו שמאותה תביעה שתבעו בבית דין ופטרוהו בשבועתו עליה אני תופסו, שבריא לי שממנה חייב לי ושבועתו לא היתה אמת, וזה משיבו אחר שאתה מודה שעל אותה תביעה שהשבעתני בה תפסת, כבר יצאתי מבית דיני זכאי ותפיסתך שלא כדין היא. ועל זה הסכימו בעלי הוראה דכיון דקיימא לן דשבועה אינה קונה ממון, מהניא ליה תפיסתו. והיכא דאתא חד סהדא ואסהיד דאית ליה גביה מנה ואישתבע שבועה דאוריתא, ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא, דמצטרף בהדי סהדא קמא, מיחייב לשלומי כל ההוא ממונא אע"ג דאישתבע עילויה. וכן כתב הרב ז"ל בהלכות.
